פסק-דין בתיק ת"א 23319-05-12

 (בעניין נתבע מס' 2)

1.         התובעים עותרים לסילוק נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") מדירת מגורים בבניין שבבעלותם ברחוב החלוץ 53, חיפה הידועה כחלקה 15 בגוש 10863 (להלן: "הדירה").

            התביעה הוגשה הן נגד הנתבע והן נגד אימו, נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), אשר נטשה את הדירה ועברה להתגורר בבית אבות. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה מפני התביעה ובהודעת הקרן לטיפול בחסויים מטעמה, ואשר מונתה כאפוטרופוס על הנתבעת, נמסר כי הנ"ל אינה מסוגלת לחזור בכוחות עצמה לדירה.  בנסיבות העניין,  ניתן נגד הנתבעת פסק דין מיום 15.8.12 לפיו עליה לפנות את הדירה. ביום 23.1.13 הלכה הנתבעת לבית עולמה.

2.         ביום 27.1.1971 וביום 1.9.1972 נערכו ונחתמו שני הסכמים בין גב' חנה מצקין, ואשר התובעים באו בנעליה, לבין הנתבעת ובעלה המנוח, מר פסח שמילוביץ ז"ל, לפיו הושכרה הדירה לבני הזוג שמילוביץ ולימים הם הפכו לדיירים מוגנים בדירה. במועד השכרת הדירה לבני הזוג שמילוביץ היה הנתבע בן 19 והוא התגורר בדירה כל השנים פרט לתקופה קצרה.

            יצויין כי אביו המנוח של הנתבע הלך לבית עולמו ביום 30.12.1993.

3.         בעבר התנהלו בין הצדדים בעלי הדין ביחס לדירה שתי תביעות מאוחדות בבית משפט השלום בחיפה, כלהלן: תביעה בת"א 15284/96 לפינוי הנתבעת מהדירה בעילות פינוי שונות, ותביעה בת"א 15285/96 למתן צו נגד הנתבע המונע ממנו מלהיכנס לדירה, להחזיק או להתגורר בה ( להלן: ''ההליך הקודם'').

            במסגרת ההליך הקודם נשמעו ראיות הצדדים וניתן פסק דין ביום 13.2.00 לפיו תביעת הפינוי נגד הנתבעת התקבלה בנימוק כי בנה הנתבע המתגורר עימה נוהג להטריד ולהרגיז את השכנים והדיירים שבמקום, אף כי בית המשפט נתן סעד מן הצדק ונמנע ממתן צו פינוי. מאידך, התביעה נגד הנתבע נדחתה ובית המשפט קבע כי זכותו להמשיך להתגורר בדירה יחד עם הנתבעת (להלן: "פסק הדין"). הצדדים לא הגישו ערעור על פסק הדין והוא הפך לחלוט.

4.         התובעים מבקשים לפנות את הנתבע מהדירה משני טעמים, משפטי ועובדתי:

-          פסק הדין קבע כי הנתבע  אינו דייר מוגן בדירה ואין לו בה כל זכויות פרט לזכותו למגורים עם אימו הנתבעת. קביעה זו מהווה מעשה בית דין המחייבת את הצדדים במסגרת הליך זה. אי לכך, משנטשה הנתבעת את הדירה וניתן נגדה פסק  דין המורה לפנותה מהמקום הרי כתוצאה מתחייבת יש להורות גם על פינוי הנתבע מהדירה.

-          הנתבע גרם נזק למושכר והטריד את השכנים בהזדמנויות חוזרות ונשנות ולפיכך יש להורות על פינויו בהתאם  לעילות הקבועות בסעיפים 131 (3) ו-131(5) לחוק הגנת הדייר.

5.         מנגד, הנתבע טען כי הוא התגורר בדירה במשך 6 חודשים עובר לפטירת אביו המנוח שהיה דייר מוגן, ולפיכך הוא בבחינת דייר ממשיך. הקביעות בפסק הדין ביחס לזכויות הנתבע בדירה נאמרו באגב אורחא ולא יוצרות מעשה בית דין, שכן השאלה באם הוא דייר מוגן, אם לאו, כלל לא הועמדה להכרעת בית המשפט.

            הנתבע מבקש לדחות את הטענה לעניין הטרדת השכנים וגרימת נזק למושכר בנימוק כי הדבר לא הוכח כדבעי ובהעדר ראיות ועדים מספקים.

6.         שקלתי מכלול טענות הצדדים בתביעה ובאתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה בהתקיים מעשה בית דין. אנמק להלן.

7.         כלל מעשה בית דין  קובע כי משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, פסק הדין מקים מחסום דיוני בפני בעלי דין וחליפיהם, המונע מהם התדיינות נוספת בעניינים שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין. כל עוד לא בוטל פסק הדין על ידי ערכאת הערעור או על ידי בית המשפט אשר נתן אותו, הוא מחייב את בעלי הדין וחליפיהם ביחס לקביעות העובדתית והמשפטית אשר נכללו בו והם מנועים להעלות טענה הסותרת אותן קביעות. כלל מעשה בית דין מבוסס על העיקרון של סופיות הדיון והוא מעוגן בשני שיקולים עיקריים: האחד, הפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות, השני, האינטרס של עשיית צדק עם בעל הדין האחר, כך שלא יוטרד יותר מפעם אחת בהתדיינות על אותה עילה או פלוגתא (ר' ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 97).

שני היבטים למונח "מעשה בית דין": השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מתקיים כאשר תביעה נדונה והוכרעה לגופא על ידי בית משפט מוסמך, ולפיכך אין להיזקק לתביעה נוספת בין הצדדים בעלי הדין או חליפיהם באם היא מבוססת על אותה עילה. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת אשר נדונה בעבר וקיומו מותנה במספר תנאים, כדלקמן:

א.         הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

ב.         התקיים בין הצדדים דיון באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה ולצד אשר נגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית המשפט.

ג.          ההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללה, של בית המשפט באותה פלוגתא וזאת בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מחוסר הוכחה.

ד.         ההכרעה היתה חיונית לתוצאה הסופית של פסק הדין.